ד' הגיעה אליי לפגישת היכרות כשהיא מוצפת ברגשות ומחשבות לגבי חייה. כשדיברה על העתיד, תהתה מה נכון עבורה ואם בכלל תוכל לקבל החלטה ולהרגיש  באמת בטוחה בה?

באחת מפגישותינו בהמשך הדרך אמרה שמצפה מעצמה להצליח להיות אוטנטית מבלי להתחשב במה שאני אחשוב עליה.  שאלתי אם יש לה ציפיות גם ממני בתהליך הזה, היא ענתה שהציפיות שלה ממני הן לחוסר שיפוטיות ואמרה שמקווה להרגיש מספיק בטוחה להביא את עצמה באוטנטיות במפגשים ולא להיות עסוקה ב"להיראות טוב".

העמידה בציפייה הזו לא באה לה תמיד בקלות.  כמו לכל אחד מאתנו, גם לה היה אוטומט, שכבר התרגל להסתכל החוצה ולבדוק איך היא נראית/ נשמעת ומה חושבים עליה.

במפגשים שלנו עבדנו על המשמעות של להיות אוטנטית עבורה, בדקנו מה תרוויח כשתחיה את חייה באוטנטיות ויצאנו לדרך צעד אחר צעד, התנסות אחר התנסות, תובנה אחר תובנה.

ד' למדה לדבר ב'אני' , מה שאפשר לה להביא את עצמה, רגשותיה, רצונותיה ומחשבותיה לידי ביטוי ללא הצורך להישען או להתחבא מאחורי אלו של מישהו  אחר.

היא הצליחה לראשונה בחייה לפרגן לעצמה מבלי להתנצל. תחילה בבילויים וסדנאות ובהמשך בהחלטות משמעותיות עבורה. למרות החשש מתגובות הסביבה הקרובה שלה לשינוי הנ"ל, היא גילתה לשמחתה, שכשהיא מפרגנת לעצמה באמת ומכל הלב הסביבה זורמת איתה.

היא למדה דבר חשוב – להיות סלחנית כלפי עצמה כשלא מצליח לה. יש גם ימים כאלו ויש מה ללמוד מהם. ויחד עם זאת חשוב לא פחות (אם לא יותר) לספור גם את הימים שבהם היא כן מצליחה. הכל עניין של איפה אנחנו ממקדים את הפוקוס שלנו.

היה מספק ומשמח לראות את ד' מגיעה זקופה יותר מפגישה לפגישה. קולה  בטוח יותר, דעתה נחרצת יותר וכולה גאה בעצמה על הדרך שעשתה ועדיין עושה, ובצדק.

ד' למדה שיעור חשוב על עצמה – שהיא יכולה ושמגיע לה.

באופן אישי, אני מאמינה שכולנו יכולים ושלכולנו מגיע לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות. אני מאמינה שבעזרת  התבוננות אמיצה פנימה, הצבת מטרות והליכה לקראתן כל אחד יכול לעשות זאת עבור עצמו.

החיים קצרים, אין טעם לחיות אותם מהיציע.