"אל תלך לאן שהשביל מוביל. במקום זה לך למקום שבו אין שביל ותשאיר עקבות"

(ראלף וולדו אמרסון)

"טיגר טיגר האם זו האמת?" מאת ביירון קייטי והנס וילהלם

השבוע אספתי את הקטן מהמרכז החברתי (הגרסה הקיבוצית לצהרון) והוא קיבל את פניי בסבר פנים עצוב ונראה על סף בכי.. כששאלתי מה קרה אמר שהזמין חבר אליו ושהחבר סרב. הצעתי לו להזמין חבר אחר אך הוא ביטל את הצעתי עוד לפני שסיימתי להציע אותה ואמר "אף אחד לא יכול! אין לי חברים בכלל!"  אתם יכולים לדמיין שכל הדיאלוג הנ"ל לווה בבכי רב מצדו. 

 

אני כבר לא לגמרי זוכרת איך הייתי מגיבה בסיטואציה כזו לפני שהכרתי את "העבודה" של ביירון קייטי. בטח הייתי מנסה לנחם אותו בסוג של  "לא נורא, מחר תוכל להזמין חברים"  ובגדול מנסה להרגיע ולפייס אותו בכל דרך שהייתי מצליחה לחשוב עליה.

 

אבל מאז שנתקלתי ב "העבודה", אני ערה הרבה יותר להצהרות שאנחנו מצהירים על עצמינו ורואים בהם עובדה ומציאות גורפת ואני כבר יודעת שיש פער גדול בין המחשבה למציאות ובפער הזה אנחנו יכולים להכניס קצת אור.

 קייטי עיבדה ביחד עם הנס וילהלם את שיטת "העבודה" בספר ילדים מקסים מקסים בשם "טיגר טיגר האם זו האמת?". בספר הם הצליחו לעשות התאמה מיוחדת לילדים כדי שילמדו גם הם לשחרר דפוסי מחשבה שיוצרים סבל.

 

אני מודה שלמרות ההכרות שלי עם התאוריה עדיין קצת פחדתי לעשות איתו את ה"עבודה" משום שמדובר בעניין מחשבתי ותהיתי ביני לבין עצמי אם ילד בגילו יצליח להתחבר לזה במצבו הרגשי הרעוע. החלטתי לבדוק, הוא אמנם בן 7.5 אבל הוא כבר חושב ומרגיש ומאמין במה שהוא חושב (וגם – המרכז החברתי התחיל להתרוקן מילדים, אז מה כבר היה לי להפסיד..?) אז שאלתי אותו -

"אין לך חברים בכלל?  האם זאת האמת?"

והוא ענה, עדיין בבכי- "כן"

"אהוב שלי, אתה ממש בטוח שאין לך חברים בכלל?" והוא עדיין בשלו – "כן"..

אמרתי לו שזה בטח לא נעים לחשוב ככה,  ואז פניתי לשני ילדים שעמדו לא רחוק מאתנו ונראה שהקשיבו לשיחה בינינו.  שאלתי אותם אם גם להם זה קרה פעם, שחשבו או הרגישו שאין להם חברים בכלל..

 

שניהם דיברו כמעט בו זמנית ואמרו שכן. על שיתוף פעולה כזה לא מוותרים, אז שאלתי אותם מתי הם חשבו והרגישו ככה והם שיתפו בקלות- כשרק הצטרפו לקיבוץ ולא הכירו אף אחד, כשהתחילו כיתה א', היום בהפסקה כשאף אחד לא רצה לשחק במשחק שאחד מהם רצה..

"ואיך זה הרגיש?" שאלתי "אתם זוכרים איך זה מרגיש כשחושבים את המחשבה הזאת ?"

והם ענו שזה עצוב ושזה מרגיש לבד והקטן מבינם אמר בשקט  "זה מרגיש כמו שאף אחד לא רואה שאני שם" ילד בן 6..

 

בזמן הזה הבן שלי, שהספיק להירגע, מקשיב לשיחה ביני לבין הילדים. 

 

לפני ששאלתי את השאלה הבאה אני מודה שקצת חששתי.  גם לנו, כמבוגרים, לא קל לענות עליה ולא ידעתי איך יגיבו החברים הקטנים איתם שוחחתי,  אז ניסיתי ללכת בדרך מעט עקיפה – "נסו לדמיין, שהמחשבה הזאת "אין לי חברים בכלל " בכלל לא קיימת ואין אף אחד שמאמין בה. אנחנו פשוט זורקים אותה הצידה. איך זה מרגיש?"

 

אחד מהם אמר בחיוך מבויש - "זה הכי כיף בעולם"

 ואפילו הבן שלי, שעד לפני כמה רגעים היה איתן בעמדתו, הצטרף לשיחה ואמר: "זה הכי טוב כי אז תמיד יש מי שישחק איתי אחה"צ ואף פעם לא יהיה לי משעמם"

  

נישאת על גלי שיתוף הפעולה של הקטנטנים, שאלתי את בני יקירי אם הוא מוכן לבדוק אם ההיפך מהמחשבה שלו גם נכון. למשל - שיש לו חברים. הוא הסכים. שאלתי את שני הילדים שאתנו אם הם חברים שלו. הם ענו שכן.

שאלתי אותם מי עוד הם מכירים שבוודאות חבר שלו, הם אמרו המון שמות ובשלב הזה גם הבן שלי הצטרף לחגיגה והם כבר החלו למיין את החברים לפי גילאים ותחומי עניין משותפים (עם זה אני משחק רק בבניות ועם ההוא בקלפים..).

 

בשלב הזה כל שפת הגוף של הבן שלי הייתה נינוחה והוא שמח וחייך. התחלנו לצעוד הביתה וידעתי שלא משנה אם ישחק היום עם חבר או לא, החלק הזה שסער בו קודם כבר נרגע.

meiravbdc@gmail.com             טלפון נייד 0528360916

  • Black Facebook Icon