
אימון, כפי שכבר כתבתי בעבר, משלב בתוכו עבודה פנימית עצמית לצד עשייה. שתיהן צריכות להתקיים ע"מ שיתקיים תהליך אימון "כהלכתו" :-)
לכל אחד מאתנו שריר חזק יותר. יש מי שהשריר ההווייתי (being) חזק אצלם יותר. הם רגילים להתבונן לתוך עצמם, להפוך בדברים שקרו ולשתף אחרים במחשבותיהם. הם שמחים לקראת ההזדמנות להעמיק בדיבור על חוויות ומחשבות בחייהם. לרוב הם יהיו הטלפון הראשון שלכם להתייעצות או סתם לשיחה מלב אל הלב, איתם תתלבטו בצמתים הגדולות בחייכם ובאופן כללי, אתם מרגישים ששיחה איתם תמיד מרחיבה את נקודת המבט שלכם על דברים.
לעומתם, ישנם אלה ששריר העשייה (doing) שלהם חזק יותר. הם עובדים נהדר עם רשימות to do, יומם מלא במשימות וההסתכלות היא תמיד קדימה אל עבר המשימה/ פרויקט הבא. הם החברים שלכם שמתנדבים לוועד הכיתתי, מארגנים טיולים משפחתיים מושקעים ובאופן כללי תמיד נראה שחייהם מלאים ומאורגנים.
אין שריר אחד שחשוב יותר מהשני. לשניהם יש תפקיד חשוב בחיינו וכשהם מתקיימים יחד (מי יותר ומי פחות) היכולת שלנו לסמן לעצמנו מטרות ראויות ומדויקות עבורנו מתקיימת יחד עם היכולת לצאת לדרך לקראת הוצאתן אל הפועל.
נדבך נוסף, ולא פחות חשוב של הדיון הזה קשור ביכולת שלנו לעצור.
עצירה עלולה להיתפס כדבר מעכב ומאט. לכן אני רוצה להציע לכם להסתכל עליה כעל הזדמנות לדייק לעצמכם את עצמכם.
בין אם אתם בהוויה או בעשייה, לתנועה וללהיות בתנועה יש כוח מאוד חזק.
לכן חשוב שנזכור, שיש דברים שפשוט אי אפשר לעשות תוך כדי תנועה.
יש סיפור זן נפלא, שמעביר את הנקודה הזו בציוריות:
" יום אחד ישבה לה בנחת קבוצה של תלמידים יחד עם מורהם, כשצייד עבר לידם.
הצייד היה מופתע לראות את המורה המפורסם יושב רגוע מבלי לעשות כלום, ואמר למורה שלדעתו זה בזבוז יקר של זמן.
ענה לו המורה: "תוציא את הקשת שלך, מתח אותה ותירה חץ."
"הצייד עשה את שביקש אותו המורה."
"מתח את הקשת שלך ותירה חץ נוסף" אמר המורה.
והצייד שוב עשה את שביקש. כך פעם, ועוד פעם, שוב ושוב.
לבסוף אמר הצייד: "אדוני המורה, אם אמשיך למתוח את הקשת שלי בקצב הזה היא תישבר".
"ככה זה עם כולנו" ענה המורה. "אם אנחנו דוחפים את עצמנו מעבר למידה, גם אנחנו נישבר. לעתים הדבר הנכון זה לקחת את הזמן, להירגע מכל מאמץ. "
משהו לזכור, במיוחד כשאתם בדרך לאנשהו - עצרו ובדקו שאתם בקצב הנכון, עושים את מה שנכון עבורכם בדרך שנכונה לכם.
