את 'ימי שלישי עם מורי' סיימתי לא מזמן בפעם השלישית.  זה כנראה אחד הספרים ה"כבדים" מבחינת הסיפור שלו ומשמעותו ויחד עם זאת הוא כתוב באופן הכי קליל וקל לקריאה שאפשר לדמיין.

מה שאני הכי אוהבת בו, ושכנראה מחזיר אותי אליו פעם אחר פעם, הוא המסר של מורי שוורץ, הפרופסור הוותיק והנערץ של כותב הספר (מיץ' אלבום) שגוסס ממחלת ניוון שרירים וחולק עם תלמידו לשעבר מחשבות על החיים בצל המוות ועל החיים בכלל.

בתחילת הספר מורי מעמת את מיץ’ עם ארבע שאלות לכאורה פשוטות:

“האם מצאת מישהי כדי לחלוק איתה את לבך?"

“האם אתה מעניק לקהילה שלך?"

“האם אתה חי בשלום עם עצמך?"

“האם אתה משתדל להיות אנושי ככל האפשר?"

ארבע השאלות האלה הן תמצית תפיסתו המיוחדת של מורי את החיים והן, בעצם, סוג של מצפן שמיץ' מתחיל לבחון את חייו שלו לפיו. מורי שם דגש על אותם הדברים בחיינו שעלולים להראות לנו רגילים או שגרתיים, כאלו שלכאורה לא נחוץ להקדיש להם מחשבה יתרה. הוא בחר לחיות את חייו תוך שימת דגש דווקא על אותם דברים יומיומיים מכיוון שלתפיסתו, אלו הם הדברים שהכי ראויים לתשומת הלב ולזמן שלנו בסופו של דבר.

בשביל אדם משימתי כמוני הספר הזה הוא כמו to do list . הוא שולח אותי פעם אחר פעם להתבונן על חיי כפי שהם כעת, על הבחירות שלי ועל האופן בו אני חיה את חיי. ומעבר לזה, מדובר בספר, שלמרות סופו העצוב והידוע מראש, הוא מרומם נפש ומעורר השראה.

מיץ' אלבום מסכם אותו נפלא: "אף אחד מאתנו אינו יכול לבטל את מה שנעשה, או לחיות מחדש חיים שכבר נרשמו. אבל אם פרופסור מורי שוורץ לימד אותי משהו, זה מה שלמדתי – אין דבר כזה מאוחר מדי בחיים". אני חושבת על המסר הזה לא פעם כשיושבים מולי מתאמנים שמרגישים ש"החמיצו" את ההזדמנות לשינוי בחייהם או ש"כבר מאוחר מדי" עבורם. קלישאתי ככל שזה ישמע, אין זמן מאוחר מדי לחיות את החיים שמגיעים לנו. ומה שהיה נכון עבור אדם גוסס בוודאי יכול להיות נכון עבור כל אחד מאתנו.

אם טרם קראתם, רוצו לקרוא ובעיקר – ליישם :-)