עכשיו שפורים מאחורינו, התחפושות מאופסנות בארון ושרידי משלוחי המנות האחרונים מתעכלים בבטנינו, התפניתי להתעסק קצת בעניין הזה של תחפושות ומסכות ובתפקיד שלהן בחיינו. אני מאמינה שהמסכות שאנחנו עוטים על עצמינו הן בעצם חלק מהפרסונה שלנו, וכדאי שנכיר ונקבל את כולן. ככל שנכיר חלקים מודחקים בתוכנו ונקבל גם אותם, נוכל לחיות בפחות הסתרה, חיצונית או עצמית, נקבל את עצמנו יותר ונהיה יותר אותנטיים. מעבר לכך, יש בכוחנו "לנצל" את המסכות לטובתנו ע"מ לזמן לחיינו את מה שאנחנו זקוקים לו. הדוגמה הכי פשוטה לכך היא, שכאשר אנחנו רוצים לזמן לחיינו שמחה, אנחנו יכולים לעטות על פנינו מסיכה "שמחה" ולתרגל אושר ע"מ להעצים את נוכחות האושר בחיינו. מעין fake it till you make it. אנחנו מדמיינים, מתנהגים וחווים את החיים כאילו השמחה כבר שם. תת המודע אינו יודע את ההבדל בין אמיתי לזיוף כך שאם “נזייף” מספיק טוב – בסופו של דבר נהפוך בעצמנו למסכה שלנו. יכולת הבחירה הזו עובדת גם בכיוון ההפוך - אז בכוחנו לבחור להסיר מסכות שכבר לא משרתות או מקדמות אותנו בחיים. למעשה, ככל שננהל את התודעה שלנו, נוכל לבחור בכל רגע באיזו חזות הפוטנציאל האינסופי שלנו יתממש. אז איך זה אצלכם? הפְנים והפָנים – אחד הם?
